מה התועלת בלימודים אם שוכחים אותם מיד (כן, מיד לאחר הבחינה)? מה שחשוב הוא לא התוצאה, אלא הלימוד עצמו. לכן תמצאו כי דרישות החובה במקומות עבודה רבים, כוללים העדפת עובדים בעלי השכלה גבוהה (לפני 10 שנים הדרישה עמדה על תואר ראשון וכיום הדרישה עומדת על תואר שני כתנאי בסיס).
את ערכו של מעשה הלימוד כשלעצמו… נוכל לראות ממדרש חז"ל קדום:
"לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים, וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו; אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה, אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה" (קהלת רבה א א (יג)).
המדרש קובע שטוב שאדם שוכח דברי תורה, שכך לא ייפטר מלעסוק בהם כל ימיו. אך יש לשים לב שהמדרש מניח שהעיסוק בתורה חיוני ונחוץ גם לאחר ידיעתה. ויתר על כן: העיסוק בתורה חיוני ונחוץ אף יותר מידיעתה; ומשום כך עדיף שהאדם ישכח ויחזור לעסוק בתורה, וזה טוב יותר מהאפשרות שהאדם יֵדע את כל התורה, ולא יעסוק בה יותר.ייתכן שנוכל ללמוד מסר דומה ממדרש אחר:
"אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב, ששכר בעליו פועלים למלאתו. מי שטיפש מהו אומר – מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו. מי שפיקח מהו אומר – ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל? כך מי שהוא טיפש מהו אומר – מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה; מי שהוא פיקח מהו אומר – ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?" (ויקרא רבה יט ב).מדרש זה מדגיש את החשיבות שבעצם העיסוק בתורה, גם אם אינו מוביל לידיעתה. אך נקודת המוקד כאן היא השכר שהקב"ה נותן על עצם פעולת הלימוד ועל המאמץ, ולא התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מעצם העיסוק בתורה[3]. לא ברורה כאן הנקודה הזו: מדוע הקב"ה רוצה שהפועלים ישאבו מים בסל נקוב? פירוש קדום מאחד מראשוני אשכנז בתקופת בעלי התוספות מתייחס לנקודה הזו:
"הוא שכר אותי להריק בו מה שבחביות אחרות, וכן אעשה, ולא אחוש אם יצא לחוץ" (פירוש קדום למדרש ויקרא רבה, מהד' לרנר).
הפירוש הקדום מבאר שיש כאן תועלת לבעל הבית – החביות שבהן היו המים מתרוקנות. אך לא ברור מה הנמשל למשל הזה. הרי"ד סולובייצ'יק גרס את המדרש הזה בצורה שונה במקצת. לא ברור האם זוהי גרסה שונה למדרש שבידינו, או מדרש אחר[4]; בכל אופן, הנוסח שמביא הרי"ד מדגיש את התועלת שאפשר להפיק מעיסוק בתורה, גם אם שוכחים אותה מיד לאחר מכן:
"…העובדה שבעקבותיה (= בעקבות קריאה בתורה) אין הקורא מחכים או מתמלא ידע אינה שוללת את ערכה, וכבר עמדו על כך רבותינו במדרש: 'משל למלך שנתן דלי מנוקב לעבדיו, ואמר להם: מלאו מים בכלי זה. שוטים אמרו: מה אנו שואבים? פקחים אמרו: על כל פנים ננקה את הדלי'" (הרי"ד סולובייצ'יק, שעורים לזכר אבא מרי, ח"א עמ' קסד).
זהו ניסוח נפלא, שיש לו תועלת מרובה לענייננו: לימוד תורה, גם אין הוא מביא לידיעת התורה, הוא "מנקה את הדלי", ומזכך את האישיות.
כמובן, אי אפשר להכחיש את חשיבותה של ידיעת התורה, וזאת בשלושה מישורים: 1. ידיעת התורה מאפשרת קיום ההלכות, כפי שביארנו לעיל. 2. ידיעת התורה היא כלי חיוני לעיסוק בתורה. ככל שאדם יודע יותר תורה, לימוד התורה שלו יהיה מעמיק יותר. 3. גם ידיעת התורה תורמת מאוד לבניין האישיות של הלומד. כאשר אדם יודע את התורה, הוא מסתכל על המציאות מבעד למשקפי ההלכה, וצורת החשיבה הזו מעמיקה בו מאוד את המחויבות לה' ולחוקיו.
חיימי נבון: מתוך מאמר השבוע – ישיבת הר ציון, אלון שבות
הקטע שהבאתי כאן, מתייחס באופן עקרוני לעניין עיסוק בתורה וידיעת התורה, אך אפשר לקחת אותו גם לכיוון החילוני. לא מעט תלמידים (בהווה ובעבר) מתייחסים לעניין הלימודים כתהליך של רכישת תעודות, רוצה לומר, לא כתהליך של התפתחות אישית.
המסר הוא – תהליך הלימוד מזכך את מוח (מחקרים מדעיים הוכיחו זאת כבר בעבר, כי הפעלת התאים האפורים הנה תנאי הכרחי, למניעת מחלות אצל האוכלוסייה המבוגרת, למשל), כך אנו "מנקים את הדלי".
ורדית | העצמה וצמיחה אישית 