חנוכה – למצוא את האור האבוד


רבי נתן אומר: מה ששייך אליך, אתה נמשך אליו ומה שלא שייך אליך אתה מואס בו. זה הסימן הראשון למצוא מה שייך אליך בחיים שלך, מה נוגע אליך…

לפעמים אנחנו טועים, כשמשהו לא נעים קורה לנו אנחנו אומרים: 'למה זה קורה לי?' אבל צריך לדעת שכל מה שקורה לי נוגע אלי, ויש לי בזה עבודה. זה לא אומר שאני צריך להתחבק עם כל דבר. אבל אם זה בא אלי זה אומר משהו. מה זה אומר? זה הבירור.

הבירור הראשוני של יהודי הוא לברר בכל עניין האם זה מצווה, עבירה, או היתר. אם אני נמשך למשהו, אפילו אסור, יש לזה שייכות אלי. אבל צריך לעשות בירור. אסור פירושו שיש כאן חלק רוחני, יש כאן ניצוץ, אבל הוא "אסור" הוא סגור, הוא נמצא במאסר. לא תצליח לשחרר אותו. תתרחק ממנו. נכון שאם אתה נמשך לזה יש כאן משהו בשבילך, אבל תוכל לקבל את המשהו הזה רק אם תתרחק מזה. אם תיקח את זה הקליפה תפגע בך, לא תוכל לשחרר ממנה את הפרי, את הפנימיות. אם אסור לי לאכול משהו, הפירוש הוא שאם אני אוכל את זה, זה יפגע בי, ובמקום להעניק לי עוד ניצוצות, אני עלול לאבד גם את מה שיש לי וזה יתבטא, אחרי העבירה, שאהיה יותר מדוכא ויותר מבולבל.
כשאדם חי בצורה מקודשת, הוא לא צריך לחוות, לא בלבול, לא עצבות, לא ייאוש, לא פחד. אנחנו מאד רגילים לזה, אבל האמת היא שכל התחושות הללו הן תוצאה של חטאים שעשינו. זה לא מוכרח להיות כך. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי שהלך ברחוב עם התלמיד שלו. התלמיד פחד ממשהו ורבי ישמעאל אמר לו: כנראה שעשית איזשהו חטא, אחרת לא היית מפחד, הרי כתוב בפסוק: "פחדו בציון חטאים" (מסכת ברכות דף ס') מי שמפחד – עשה איזה חטא. ואם הוא חטא, הוא עשה איסור, הוא פגם בנפש שלו, אז עכשיו ההגנה שיש לו מפני המציאות, מתרופפת. אז הוא מתחיל לפחד.
אסור, אם כן, פירושו – יש פה משהו בשבילך, אבל אם אתה תהיה גיבור ותדחה את זה, רק כך אתה תוכל באמת לקבל את מה שאתה זקוק לו. אתה תקבל את האור של זה, אתה תקבל סיפוק ושמחה מזה שדחית את זה. קהלת אומר (פרק ג'): "עת לחבק ועת לרחוק מחבק!" אם אתה תחבק את מי שצריך, תקבל אור. לא תחבק את מי שלא צריך – תקבל אור. אבל להיפך – אתה תקבל חושך.
איך הניצוצות עולים? מישור אחד של עליה הוא מישור האכילה. כשאני שותה כוס מים, המים האלה בעוד עשר דקות יהפכו להיות חלק ממני. הם יהפכו מדומם לאדם. וזאת קפיצה גדולה! אבל אם אני אשקה בהם איזה עציץ, אז הם יהפכו להיות צומח. הם אמנם התעלו ויצאו מדרגה לדרגה, אבל לא בכזו רמה כמו קודם. אבל אחר כך תבוא פרה ותאכל את הצמח הזה, והוא התעלה מצומח לחי. ואם אני אוכל חתיכה מהפרה הזאת בחמין של שבת אז היא הפכה מחי לאדם. מבחינה מסוימת, אכילה זה מסלול העליה הכי חזק, משום שזה ממש נכנס אלי! זה הופך לחלק ממני.
אבל אם הוא אכל דבר היתר בצורה לא מדויקת – אכל יותר מידי או בדרך הלעטה וכדומה, זה נהיה עבירה. זה מוריד אותו כמו שעבירה מורידה אותו. וכמובן שאם הוא אוכל דבר איסור, חלילה, זה מזיק לו מבחינה רוחנית ומוריד אותו.
אבל אכילה היא לא המסלול היחיד לעליית הניצוצות הכבושים בחומר. כל מה שאנו באים איתו במגע זה חומר. ובתוך כל חומר נחבאים אורות רוחניים. אדם יושב על כסא פלסטיק, שעשוי מנפט שנשאב מהאוקיינוס האטלנטי. אם הנפט הזה הפך לכסא, והכסא הזה משרת אדם, והאדם הזה משרת את הבורא – אז כל האוקיינוס האטלנטי אומר: היה לי כדאי. היה שווה לי. כי יצא ממני משהו. כי סתם ככה, מאות לויתנים ששטים בי…זה לא מוסיף כלום לתיקון העולם.
כל מה שיש בבריאה מייחל לעליה, משתוקק באיזה אופן שיהיה לשרת את הקדושה. כולם רוצים לעלות, להתעלות, מדומם לצומח, מחי למדבר, לאדם שמשרת את הבורא. כולם מצפים אך ורק לדבר הזה. שווה להם לחכות, שווה להם לסבול, עד שיגיע היום שזה יקרה.
לניצוצות יש הרבה סבלנות. וגם לקב"ה יש הרבה סבלנות. אבל לנו יש הזדמנות לאסוף את כל האור הזה, וזה מתאפשר כל הזמן, בכל מקום. יש לנו גם מפה, הכי מדויקת: מצווה, עבירה, היתר. התורה אומרת: שים לב, זה אסור. אסור? מצוין! זאת אומרת שעכשיו אני יכול לקדש את המציאות ולעלות ע"י שאני לא אגע בזה, אני לא אוכל את זה. מצווה? נהדר! כאן אני יכול ומצווה לגעת בזה, כאן אני יכול להתחבר לאור הפנימי. הלא ממה עושים את המצוות? מחומר. והחומרים האלה, אם נזכה להשתמש בהם לשם מצווה – הרוויחו. לא רק הם הרוויחו, גם אני הרווחתי. כי הם מחזירים אלי את הכוח הרוחני שלי, הם מחיים אותי. וזו הסיבה שאדם שמח כשהוא קונה חפץ חדש. למה שהוא יהיה שמח בעצם? מה קשורה שמחה לבעלות על חפץ? השמחה קשורה לעובדה שאדם מצא משהו ששייך אליו. וזה מעלה אותו, זה מרומם אותו.
 
ולא רק בחומרים גסים יש ניצוצות ששייכים לנו. גם בחומרים עדינים יותר – בדיבורים ובמחשבות. גם שם הרי יש גדרים של איסור, מצווה או היתר.
יש דברים שמצווה לומר. יש דברים שעבירה לומר ויש דברים שמותר לומר. על ידי שאנחנו מדברים על משהו בצורה מדויקת, בצורה שהתורה מגדירה כמדויקת, קיבלנו ממנו את האור.
יש באוקיינוס דגים חשמליים. אף אחד מאתנו לא ראה ומן הסתם גם לא יראה דבר כזה, כי הוא לא יכול להגיע לשם. אבל אם אני שמעתי על זה, אני יודע על זה, ואני מדבר על זה. אם אני לומד מזה משהו, אם אני מפיק מזה איזה שהיא תועלת, נאמר למשל, שהדג הזה מרמז על כך שאפילו מי שנמצא בחושך, יכול לייצר אור. אם למדתי משהו מהדגים האלה, אז גם הם מתעלים ואני מתעלה על ידם, למרות שרק דיברתי עליהם.
ולא רק דיבור אלא גם מחשבה. מי שעוצר ומתבונן על המציאות שלו ולהגיד: איזה דברים מעניינים, איזה דברים עמוקים, איזה משמעויות יש בחיים הרגילים שלי. יכול במחשבה הזו להעלות את המציאות. רבי נחמן אומר דבר מהפכני ביותר בתחום הזה: אם אתה חושב בכנות מחשבות טובות על אדם מסוים, אתה יכול לגרום לו להשתנות לטובה אפילו שאינך מדבר איתו והוא בכלל לא יודע מה אתה חושב.

ובכן העניין הזה של בירור ניצוצות מתרחש כבר כמעט 6000 שנה. מאז שאדם הראשון גורש מגן עדן כדי לאסוף את מה שהוא איבד. כל אחד מאתנו זה שליח של אדם הראשון, אנחנו הרי חלק ממנו. ואנחנו מבצעים את האיסוף הזה. ועוד מעט תיגמר העבודה.

התיקון נהיה מהיר. שערים נסגרים, הבירור נגמר. כל מה שאני צריך, מגיע אלי. ואם היינו מרגישים את זה ואם היינו שמים לב לזה, היינו מתרגשים מזה, היינו מבינים שמשהו קורה פה.

צוטט מתוך: למצוא את האור האבוד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s