כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם : חולשה אינה חסרון

משלי כז19: שלמה המלך אמר "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם": כמו שהפנים משתקפות במים, כך משתקף הלב שלך בליבו של השני – אם אתה משדר קרירות, תקבל קרירות; אם אתה מעניק חום, תזכה גם אתה לחמימות.

המשל : כשהפנים מסתכלות לתוך מי הפנים שנמצאות בעיניו של הזולת, הן רואות לא רק את פניו של הזולת, אלא גם את פניו של המסתכל עצמו, המשתקפים במים;

הנמשל: כשהאדם מסתכל לתוך לב האדם, לתוך הפנימיות של הזולת, הוא רואה לא רק את האופי של הזולת, אלא גם את האופי שלו המשתקף שם.

כשאנחנו רואים פגמים אצל הזולת, ייתכן שהפגמים הללו הם למעשה השתקפות של פגמים שנמצאים אצלנו; ולכן, במקום לכעוס ולהאשים את הזולת, אנחנו יכולים לשמוח שה' זימן לנו "מראה" אנושית, שבעזרתה אנחנו יכולים לראות את הפגמים שלנו ולתקן אותם.

הפגמים הללו שמצאנו בתוכנו, או החסרונות הם בעצם חולשות. וחולשות יכולות לשמש כמנוף להתפתחות! חולשה בידיעת ההיסטוריה איננה חסרון, וניתנת לתיקון ושיפור.

הרעיון נכון לא רק לגבי תכונות האופי של הזולת אלא גם לגבי הרגשות שלו: אם אנחנו חושבים שהוא שונא אותנו – אולי זה משום שבליבנו יש שנאה כלפיו; אם אנחנו מרגישים שהוא כועס עלינו – אולי הכעס בעצם נמצא אצלנו בלב.

אולם לפני שמנסים לקרוא את רגשותיו של הזולת, יש להיות מודעים לרגשות שלנו, כדי שלא נשליך על הזולת רגשות שלמעשה נמצאים בתוך לבנו.

נתינה היא המפתח–הדרך היעילה ביותר להפוך לאהוב, היא להעניק לאחרים. כשאתה נותן הנאה פיסית, חומרית, רוחנית, רגשית – שלא על מנת לקבל תמורה – אתה מקבל בתמורה אהבה.

ולמעשה, כיצד אדם הופך ל"נותן"? התשובה פשוטה מאוד: תתחיל לתת.

יש אנשים שאומרים: "אני מסוגל להעניק רק למי שאני אוהב." זה לא מדויק. המלה העברית "הב" – תן, נובעת משורש משותף למלה "אהבה", כשהכוונה היא שהנתינה בונה את האהבה. כשאני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי. באופן זה אתה הופך ליקר יותר עבורי, וממילא אני אוהב אותך יותר.

הורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל – זוהי ההשקעה הגדולה ביותר של חייהם.

החלט וקבע בלבך, שעזרה לאחרים תהפוך לחלק מתפישת החיים שלך.

ההנאה שלהם, היא ההנאה שלך…

אם כך, למה אנחנו לא מתעסקים בזה כל הזמן?

מפני שאנחנו כבולים בכבלי הנרקיסיסטיות – האהבה העצמית – ושקועים עד לצווארנו בחיפוש אחר סיפוק הנאות לעצמנו.

כשם שבמים נראים בדיוק תוויות פניו של המסתכל בהם, כך יחס הזולת אלינו הוא שיקוף מדויק של יחסינו אליו. יחסים אנושיים נבנים ממערכת אין-סופית של פניות ותגובות נפשיות של הצדדים השונים. כאן יש גילוי 'סודי', שאם ברצוננו להיות אהובים, עלינו להיות אוהבים, אם ברצוננו להיתפס באור חיובי, עלינו מוטלת המשימה להתבונן ב'עין טובה'. מוטלת כאן אחריות גדולה על האדם, אך גם בשורה גדולה באשר לאפשרות לשינוי ותיקון יחסים 'עכורים'. טיהור הלב וריבוי החיוב בלבנו פנימה, מובילים מאליהם גם ליחס חיובי מן החוץ.  
הרעיון הגדול הזה מתחיל כבר ברמה החיצונית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במשל עצמו – "כמים הפנים לפנים". כמה כוח יש בפנינו ובמה שהן מביעות. חיוך מושך חיוך, זה פשוט ומוכח. אור מחזיר אור. עם זאת, יש ליסוד זה עומק לפנים מעומק, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפירוש רש"י על הפסוק: "לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו, כן הוא מראה לו פנים". רבים מפחדים להביע את אהבתם, עד שידעו כי גם הצד השני מרגיש תחושות דומות. סביב לנקודה זו נתקעות הרבה מערכות יחסים, בנקודת הראשית ואף בהמשך. גם כאן, המיקוד חוזר להיות פנימי. בשביל לדעת שהשני אוהב, כנראה שצריך לגלות אהבה, המערכות הן מעגליות, וההשתקפויות הדדיות. אפשר להמתין כל החיים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון, אך אפשר להפנים שברגע שאנו עושים תיקון פנימי, נוכל גם בפניו של השני, לגלות את האור שבלבנו.  
 
מראה, מראה הגידי נא…  

עד כה עסקנו בהבנה שמצב פנינו ולבנו עתיד להשתקף אצל זולתנו, אך נכון גם לומר כי מה שאנו רואים אצל זולתנו הוא השתקפות של פנינו ופנימיותנו. זוהי תורת ה'מראה' של הבעש"ט: "שכאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו בעצמו. וכמו אדם המביט בראי – אם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי, אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום שפניו מטונפין" ("מאור עיניים" ריש פרשת חוקת. הובאו דבריו ב"לקוטי שיחות" י', פרשת נח, וראי שיחה זו במלואה להעמקה בדברים להלן).  
מהפכה של ממש יכולה להתחולל בחיינו מתוך גילוי פשוט זה – הזולת משמש לנו כמראה. כאשר אנו רואים דופי אצלו, הלכלוך הוא למעשה אצלנו. אפשר לעמול בניסיון לנקות את הכתם במראה, ניתן להשתמש בחומרים חזקים, ואפשר אפילו להתעצבן ולנסות לשבור אותה, אך דבר לא יועיל, כל עוד לא נסיר את הכתם מעל פנינו – הוא ימשיך להתקיים.  
רעיון זה מופיע כבר בדברי חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל" (קידושין ע, א). יש לנו נטייה להשליך החוצה את מה שקורה בתוכנו פנימה. ידע זו היא חסד גדול. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים פ"ב מ"ה) – יש לנו נטייה להתעלם מפגמים עצמיים, והידיעה כי אנו יכולים להיות מודעים יותר לעצמנו דרך כל מפגש והתרחשות, מעשירה את חיינו.  
בדבריו של הרב וולבה (עלי שור ח"א, עמ' קסב ואילך) נקרא מנגנון זה "פנס הקסם". זהו פנס המאיר לנו את הדורש תיקון בנפשנו, וכאמור יש בו בחינת 'קסם' וחסד עצום. חלק מן הקסם שבפנס זה, טמון ביכולת הפתאומית לראות את העולם באור יפה וחיובי יותר, ולהשתחרר מן המרירות וההאשמה התמידיים: "ייתכן שזוהי ההצלחה המידית בידיעת עצמנו, שנתלמד שלא להאשים אחרים, ולהכיר את ליקויי נפשנו ממה שאנו נוטים לשלול בסביבתנו" (עלי שור, שם).  
אמנם, לדברי הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות, שם), לא ייתכן לומר שהשני משמש רק כ'אמצעי' לשם השתלמותנו, ומעבר לכך, נוסף על התיקון העצמי, מחוייב כל אדם לדאוג גם לתיקון הסובבים אותו, ולעזור להם בהשתלמותם. על כן מציע הרבי נוסחה, לפיה כאשר אדם רואה בזולת דבר המצריך תיקון, ועיקר מה שמעסיק אותו הוא התיקון הנדרש, עליו לעסוק בו, ואף להוכיח בעת הצורך, בדרכי נועם וברגישות. אך אם ביחד עם זה נתפס האדם לרע שבזולתו, והוא עסוק בראיית השלילי במעשי הזולת, זו לו האות כי מוטל עליו החיוב לעסוק בבירור פנימי.  
לפעמים, נגלה בבירור הפנימי את אותו הפגם בדיוק בשינוי 'אדרת', ולפעמים יהיה זה פגם סמוי בתוכנו, שהוא רק דוגמת אותו הדבר. אך לעתים, הפגם של השני מעורר בנו עוצמות ותגובות נסערות, וההתבוננות בעוצמות ובתגובות הללו יכולה לשפוך אור על העבודה שצריכה להיעשות בתוכנו.  
כאשר אנו עושות את העבודה שלנו, נגלה פעמים רבות דבר מדהים – פתאום נעלמת ההתנהגות או התופעה ה'מעצבנת' אצל זולתנו. ייתכן, שכאשר אנו מסיימות את התיקון הנדרש, כבר איננו צריכים לראות אותו, ומעתה אנו פנויים לגילויים ותיקונים נוספים. ייתכן גם, שכאשר אנו עובדים על עצמנו, ומכוונים לתיקון פנימי, גם לשני קל יותר לשמוע מה שיש לנו לומר, בראותו שבאמת איכפת לנו ממנו, ואיננו באים ממקום מתנשא של שלימות מדומה. וייתכן, שגם תהליך זה נכנס לכלל ההשתקפויות, ושני הלבבות האוהבים, השואפים יחדיו לתיקון, מתאחדים ללב אחד טהור יותר.

קרדיט : מתוך הספר "אור הלבנה – בינה נשית במעגלי העתים"